במקרה שלי זה אחות. היא מיוחדת, כמובן, כל הילדים הם מיוחדים אבל היא "נורמטיבית" אז היא זוכה אוטומטית לפחות תשומת לב. לא בגלל שאני לא רוצה אבל לפעמים אני פשוט בטוחה שהיא מסתדרת או שאתייחס אליה אחר כך ושהיא תבין... ואני שוכחת שהיא בת 8 סה"כ וגם הילדה הקטנה שלי ולמרות שהיא מבינה והיא בוגרת, זה לא תמיד קל להיות אחותו. בדרך כלל זה לא קל. והיא צריכה יחס.
אז בשישי האחרון אחרי בית הספר הבטחנו לקטנה (אני ואבא שלה) זמן איכות רק לה עם שנינו. באנו ביחד לקחת אותה מבית הספר והיא היתה בעננים! הלכנו איתה יד ביד לבחור סוכריות ושתייה וישבנו ככה סתם על ספסל במרכז,ודיברנו איתה והזכרנו לה כמה אנחנו אוהבים אותה ביחד ולחוד, כמה אנחנו מבינים את מה שעובר עליה והקשבנו לכל מה שהיה לה להגיד. החברות שלה ממש התרגשו בשבילה- "איזה כיף לך שההורים שלך באו ביחד לאסוף אותך לזמן כיף!" המורה שלה החמיאה לנו על זה שמצאנו זמן ועוד ביחד (כי הרי ברור שהורים גרושים אמורים לא להסתדר ועל חשבון הילדים...) אני זכיתי לעוד שעה עם הבת שלי בשבת שלא מוגדרת "שלי" ולהודות שוב שגם אם אנחנו לא בני זוג- אנחנו ההורים הכי טובים שאנחנו יכולים להיות עבור הילדים שלנו- ביחד ולחוד. לא צריכים להתגרש בשביל למצוא זמן איכות עם כל אחד מהילדים רק בשביל להזכיר לו שהוא אהוב ושיש מי שמקשיב לו ובעיקר חשוב לזכור שלילדים של אחים מיוחדים מגיעה תשומת לב גם כן ואסור לשכוח אותם בדרך.